יש להביא בחשבון כמה עקרונות יסוד לפני שהסכם או חוזה יהיו תקפים ואכיפים.

גילוי מלא מאת הצדדים. בהעדר גילוי מלא מאת הצדדים, ההסכם בטל מיסודו. לא תהיה כל ראיה פיסית רלבנטית לכל גילוי שנעדר – אך היעדרה של אותה ראיה פיסית רלבנטית היא הראיה להונאה.

תמורה מוסכמת עבור שני הצדדים. חייבת להיות תמורה עבור שני הצדדים!
חייבת להיות ראיה רלבנטית לתמורה האמורה. 

כשמדובר בבנקים, מדובר כאן בתיעוד למקור הכספים שיימסרו כהלוואה ללווה. 

אם הבנק לא סיפק את אותה ראיה רלבנטית למקור הכספים – הרי שהבנק לא נתן כל תמורה ואינו יכול לספוג כל הפסד.

• המחזיק בחשבון חותם על חוזה ההלוואה של הבנק, או על המשכנתא, או על הסכם כרטיס האשראי (פקיד הבנק אינו חותם, ולכן אין כל הסכם או חוזה, אלא שטר התחייבות).

• חתימתו של המחזיק בחשבון הופכת את שטר ההתחייבות למכשיר פיננסי ששווה לערך של הסכום המוסכם.

• הבנק אינו מגלה למחזיק החשבון (הלקוח) שהמחזיק בחשבון יצר נכס.

• הנכס (מכשיר פיננסי) מופקד בבנק ע"י המחזיק בחשבון.

• המכשיר הפיננסי נותר רכושו של המחזיק בחשבון היות שהמחזיק בחשבון
  יצר מכשיר פיננסי באמצעות החתימה.

• הבנק אינו מגלה את חבותו של הבנק כלפי המחזיק בחשבון בגין ערך הנכס, המכשיר הפיננסי.

• הבנק אינו נותן למחזיק בחשבון חשבונית בגין הפקדת הנכס, או המכשיר המסחרי של המחזיק בחשבון.

• זיכוי חדש נוצר בספרי הבנק, הנזקף כנגד המכשיר הפיננסי של המחזיק בחשבון.

• הבנק אינו מגלה למחזיק בחשבון כי חתימתו היא זו שיצרה זיכוי חדש שהבנק טוען שהוא הלוואה ללווה.

• סכום ההלוואה שנזקף לזכות חשבון המיועד לשימושו של הלווה, כאשראי.

• הבנק מטעה את הלווה בכך שהוא מכנה את האשראי "הלוואה" בעוד מדובר בנכס מופקד,
  שיצר המחזיק החשבון

• הבנק מטעה את הציבור בכללותו בכך שהוא מכנה תהליך זה "הלוואת משכנתא", "הלוואה" וכו'

• הבנק מטעה את הלווה בכך שהוא גובה ריבית ועמלות, כאשר הבנק לא סיפק כל תמורה למחזיק בחשבון

• הבנק אינו מספק דבר מכספו שלו, או מהמכשירים המסחריים שלו, ואם כך,הבנק לא סיפק כל תמורה בעסקה ומכאן שלא קיים חוזה אמיתי.

• הבנק מטעה את המחזיק בחשבון כאילו שהזיכוי שיצר המחזיק בחשבון הוא "הלוואה" מהבנק,
  ואם כך, לא קיים גילוי מלא ולכן לא קיים חוזה אמיתי.

• המחזיק בחשבון הוא בעל-החוב הנכון בעסקה. 

• המחזיק בחשבון יצר את הזיכוי החדש כמכשיר מסחרי.

הבנק לא סיפק כל ערך או תמורה.

• הבנק מטעה את המחזיק בחשבון, כאילו שהמחזיק בחשבון הוא החייב ולא הנושה.

• הבנק מסתיר את חבותו באמצעות הנהלת חשבונות מחוץ לדף-המאזן, והוא רק מראה את צד החובה שלו כדי להטעות את הלווה.
  הממשלה מעניקה רישיון לבנק לבצע פעולות שאחרת היו לא חוקיות (הונאה בנקאית). 

• בית המשפט הוא גוף הכפוף לאותה חברה. 

• בית המשפט מחויב לתמוך בפעולות שהמדינה אישרה ברישיון. קיים כאן ניגוד עניינים ברור.

• הבנק דורש מהמחזיק בחשבון תשלומים ללא עילה צודקת, ומדובר בהטעיה, גניבה והונאה.

• הבנק מוכר מכשיר פיננסי של המחזיק בחשבון לצד שלישי תמורת רווח

• מכירתו של המכשיר הפיננסי מהווה אישור לכך שיש לו ערך מובנה כנכס –
  אך הערך האמור אינו נזקף לזכות (המחזיק בחשבון) כיוצרו ומפקידו של המכשיר.

• הבנק מסתיר את האמת מהמחזיק בחשבון, אינו מודה בגנבה, אינו משתף את המחזיק בחשבון בתמורת המכר של המכשיר הפיננסי של המחזיק בחשבון, שיצר את המכשיר הפיננסי.

• המכשיר הפיננסי של המחזיק בחשבון מומר לנייר ערך באמצעות נאמנות או הסדר דומה, כדי לעקוף הגבלות על עסקאות בחוזי הלוואה.

• נייר הערך שכולל את חוזה ההלוואה נמכר למשקיעים, למרות שאיגוח כזה אינו חוקי.

• הבנק אינו הגורם האוחז כשורה (holder in due course) בחוזה ההלוואה.

• רק האוחז כשורה יכול לבוא בדרישות על סמך חוזה ההלוואה.

• הבנק מטעה את המחזיק בחשבון, כאילו שהבנק הוא האוחז כשורה בחוזה ההלוואה.

• הבנק מחייב שוב ושוב את המחזיק בחשבון במרמה בגין תשלומי הלוואה, כאשר לבנק אין זכות חוקית לעשות זאת מפני שהבנק אינו האוחז כשורה בחוזה ההלוואה.

• הבנק לא העביר דבר מכספו הוא אל המחזיק בחשבון – אלא רק הנזיל (monetize) את חתימת המחזיק בחשבון.

ריבית בנקאית היא נשך – היות שלא סופק כל כסף למחזיק בחשבון ע"י הבנק, אזי חיוב בריבית כלשהי מהווה נשך.

לפיכך עסקאות "הלוואה" בנקאיות הן פסולות מעיקרן!

לבנק אין צורך אמיתי במשכנתא על נכס הלווה, היות שהבנק לא סיפק כל תמורה, לא נטל כל סיכון ואין לו כל צורך בבטוחה.

• הבנק מנצל את המחזיק בחשבון בדרשו משכנתא מיותרת ולא צודקת.

• הבנק מטעה את המחזיק בחשבון כאילו שהמשכנתא נחוצה כבטוחה.

• חוזה משכנתא הוא מכשיר פיננסי שני שיוצר המחזיק בחשבון

• הפקדת חוזה המשכנתא אינה נזקפת לזכות המחזיק בחשבון

• הבנק מוכר את חוזה המשכנתא של המחזיק בחשבון בעבור רווח, מבלי שהוא מגלה זאת למחזיק בחשבון או משתף אותו ברווחים.

• מכירת חוזה המשכנתא מהווה אישור לכך שיש לו ערך מובנה כנכס – אך הערך האמור אינו נזקף לזכות המחזיק בחשבון כיוצרו ומפקידו של חוזה המשכנתא.

• הבנק מטעה את המחזיק בחשבון, כאילו שהבנק הוא האוחז כשורה במשכנתא.

• הבנק סוחט באיומים תשלומים בלתי צודקים מצד המחזיק בחשבון תחת לחץ וכפיה, באיום של חילוט הנכס.

• הבנק גונב את עושרו של המחזיק בחשבון באמצעות הפחדת המחזיק בחשבון, עד אשר זה האחרון מבצע תשלומי הלוואה בלתי צודקים, שמהווים הונאה.

• הבנק מטריד את המחזיק בחשבון אם המחזיק בחשבון אינו מבצע תשלומים, ומאיים בהליכים משפטיים.

• הבנק מגייס עורכי דין להטעות את המחזיק בחשבון ואת בית המשפט, ולנצל את המחזיק בחשבון

• הבנק מטעה את בית המשפט, כאילו הבנק הוא האוחז כשורה בחוזה ההלוואה ובמשכנתא.

• עורכי הדין של הבנק מטעים ומנצלים את בית המשפט כדי להונות את המחזיק בחשבון.

• הממשלה מעניקה רשיון לבנק, כאשר רשיון הוא מתן רשות לנקוט בפעילות שבנסיבות אחרות היתה בלתי חוקית. 

• בית המשפט (הרשות השופטת) הנו גוף הכפוף לחברה שמעניקה את הרשיון, והוא מחויב להכריע לטובת המחזיק ברשיון היות שהרשות השופטת היא גוף הכפוף לחברה (המדינה) שמעניקה את הרשיון.

• הרשות השופטת הנה גוף הכפוף לחברה (המדינה), ואת זאת אישר כב' השופט העליון סר ג'ק ביטסון, חבר האקדמיה הבריטית. זוהי עובדה המצויה ברשומות הציבוריות.

• למדינה (חברה) אין כל סמכות חוקית להעניק את הרשיון (המדינה שהיא תאגיד מסחרי פרטי, מעולם לא קיבלה הסמכה מפורשת מהעם, ופועלת תחת הונאה).

• הבנק גונב את נכסו של המחזיק בחשבון, הכפוף למשכנתא, ללא חשש מאימת החוק.

• הבנק מטיל על המחזיק בחשבון אחריות בגין כל יתרה העומדת לפרעון בגין ההלוואה המקורית בתוספת הוצאות.

• הבנק מפיק רווחים מחוזה ההלוואה והמשכנתא, באמצעות מכירת חוזה ההלוואה, מכירת המשכנתא, חיובי הקרן והרווחים, חיובי העמלות, הגדלת יכולת ההלוואה שלו בשל הנכס של המחזיק בחשבון שתחת משכנתא ובכך שהוא משיג לעצמו את הנכס של המחזיק בחשבון שתחת משכנתא, במצב שבו הנכס מחולט. 

• הבנק שומר לעצמו את סכום הגידול באספקת הכסף שנוצר באמצעות חתימת המחזיק בחשבון עם כריתת הסכם ההלוואה.

• המחזיק בחשבון ניזוק ע"י חוזה ההלוואה והמשכנתא של הבנק, באמצעות גניבת הנכס שלו – המכשיר הפיננסי, גניבת נכסו הממושכן, הכנסתו על דרך ההטעיה למצב של עבד-חובות שישלם את העושר שיצבור בחייו לידי הבנק, ישלם עמלות וחיובים לא צודקים, יחיה בפחד מפני חילוט הנכס ובסופו של דבר יגיע לכך שהבנק יגנוב את בית משפחתו.

לפיכך, עסקי הלוואות המשכנתא של הבנקים הם פסולים מעיקרם.

 ואם כן, מהי הראיה הרלבנטית החסרה?

• ראשית, ישנו החוזה או ההסכם שאינו נושא כל חתימה מצד הבנק, ולא את חותם החברה.

• הנהלת החשבונות הנכונה מאת הבנק (החברה), שמראה את מקור הכספים שהבנק הלווה ללווה.

• גילוי מלא מצד הבנק (החברה), כי חתימתו של (המחזיק בחשבון) היא זו שיצרה את המכשיר המסחרי ואת הנכס, שהוא המקור האמיתי לכספים.

• הסכמתם של הכפופים לממשל (אין לכנסת סמכות חקיקה מלכתחילה)

• הסמכות המשפטית (באין סמכות חקיקה, אין סמכות אכיפה)

אלו העובדות. זוהי הראיה המתועדת לעובדות. 

אותו מחסור בראיות רלבנטיות המעידות על ההיפך מאותן עובדות מתועדות – מהווה את הראיה עצמה.

כשלא ניתן להציג כל ראיה פיסית כראיה ממשית לנכונות ההיפך, זוהי העובדה כברירת המחדל. וזו הונאה.

כולנו קרבנות של אותו פשע פלילי, מכוון ופסול מעיקרו. זה כולל (אך מבלי להגביל) את –

·       עורכי הדין

·       השופטים

·       חברי בית הנבחרים

·       עובדי הבנקים

·       השוטרים

·       אנשי הארץ הזו.