מהי דמוקרטיה אמיתית

בואו נדבר על דמוקרטיה: למי באמת שייך הכוח?

"רצון העם יהיה הבסיס לסמכות השלטון" (מתוך ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות אדם)

שאלו כל אדם ברחוב אם אנחנו חיים בדמוקרטיה, והוא יענה לכם כמעט אוטומטית: "בוודאי. יש בחירות, יש כנסת, יש בית משפט עליון. מה עוד אפשר לבקש?"

אבל בואו נבחן את העובדות ביחד. 

בסוף המסע הזה, השאלה "האם אנחנו חיים בדמוקרטיה" כבר לא תישמע לכם אותו דבר.

התפיסה שהוחדרה לנו שלפיה אם יש לנו את הזכות להצביע, אנחנו אזרחים חופשיים, פשוט לא נכונה, שגויה והרסנית. כמו גם האמונה בסמכות.

בחירות אינן מגדירות דמוקרטיה. המילה דמוקרטיה מנוצלת לרעה ומוגדרת בצורה שגויה.

המידע שמוצג פה יעזור לכם לשפוט בעצמכם אם אתם חיים בדמוקרטיה או בדיקטטורה מוסווית.

במסע שלפנינו אנחנו ננסה להבין מהי באמת דמוקרטיה? אבל באמת.

כיצד העם הריבון ורצונו באים לידי ביטוי, אם בכלל?

נתחיל עם מהי "ממשלה", ומהיכן מגיעה סמכותה?

כדי להבין את המציאות, צריך להתבונן במנגנון השלטוני כפי שהוא:

גוף נבחר של "סמכות פוליטית" הטוען לזכות לעשות דברים שאף אדם פרטי אינו רשאי לעשות – להטיל מסים, עיקולים, עונשים וכפייה.

תחשבו על זה:

• אם אדם פרטי יקח מכם כסף בכוח – זו גניבה.

• אם אדם יכלא את שכנו בחדר בניגוד לרצונו – זו חטיפה.

• אם הוא ישלח שליחים חמושים לקחת רכוש – זה שוד.

אבל כשהמדינה עושה בדיוק את המעשים האלה, אנחנו מעניקים לזה שמות מעונבים כמו "מדיניות" או "אכיפה", רק משום שביום בחירות מסוים לפני שנה או שלוש סימנו פתק.

הממשלה הופכת מעשה בלתי מוסרי ל"חוקי" פשוט כי היא זו שממציאה את החוקים.

היא מעניקה לעצמה רישיון לבצע מעשים שבלי הרישיון ההוא היו נחשבים פשע בין אדם לחברו.

על פי החוק המקובל שנגזר מהחוק הטבעי המבוסס על היגיון, מוסר ומצפון אובייקטיביים, כל חוק מוסרי וצודק חייב להתיישר עם החוק הטבעי שאומר, אין נפגע אין פשע. חוק סטטוטורי שמגיע מהממשלה, אינו נוסחת קסם שמנהלת את המוסר. חוק סטטוטורי שמעמיד אדם מול מדינה, אינו חוקתי. אין פה מערכת יחסים שקולה. ולא יכול להתנהל משפט צדק.

האם החוק הוא שקובע מה מוסרי, או שהמוסר והמצפון הם שאמורים לקבוע מהו חוק ראוי?

המקור הנשכח: מהי דמוקרטיה באמת?

המילה "דמוקרטיה" מגיעה מיוונית: דמוס (עם) וקרטוס (כוח, שלטון). שלטון העם.

לא שלטון המפלגות, לא שלטון הפוליטיקאים, לא שלטון הנבחרים, ולא שלטון הפקידים או בתי המשפט שמחליטים עבור העם מה טוב לו.

ועכשיו מגיעה השאלה שממנה אי אפשר לברוח: כיצד ואיפה בדיוק מתבטא שלטון העם?

האם בכך שאנחנו הולכים לקלפי פעם בכמה שנים?

בפועל, דמוקרטיה אמיתית אמורה לבטא מצב שבו הכוח, האחריות וההחלטות נובעים מהעם ולמען העם, לא מעליו. העם הוא זה שמקים את הממשלה למען ניהול ענייניו. לא ייתכן מצב שהמשרת יקום על בעליו.

אבל ברוב המדינות כיום, כולל בישראל, מתקיים מודל של דמוקרטיה ייצוגית שבה האזרחים בוחרים נציגים שמחליטים בשמם כאשר גם את הנציגים עצמם בוחרים בשבילם.

זאת אומרת, שאין באמת בחירה אמיתית. יש את הרע, הרע במיעוטו ואת היותר רע.

המנגנון הזה מרחיק מהעם את השליטה, ומשרת אינטרסים אחרים. מפלגות, בעלי הון, לוביסטים, גופים בינלאומיים, מדינות זרות.

כך נוצרת אוליגרכיה במסווה של דמוקרטיה, שלטון מיעוט עטוף בסמלים של חופש.

אם נבחן את המצב היום, הרי שלאזרחים, לתושבי המדינה, אין באמת מה לעשות עם ההחלטות שמתקבלות למעלה. נהפוך הוא. אם נתנגד להחלטות/חוקים שלהם, אזי ייכפו עלינו "הסכמה" בכל דרך.

לפני שנמשיך, בואו ננסה להגיע למספר הסכמות בסיסיות:

זכות הבחירה אינה מגדירה ואינה מייצרת דמוקרטיה, שכן ההצבעה האלקטורלית מתקיימת במדינות טוטליטריות, פשיסטיות, קומוניסטיות ונאציונל-סוציאליסטיות (נאציות), כלומר אנטי-דמוקרטיות. ראה ערך גרמניה הנאצית.לאחר שנבחרה, אין שום דבר שמפריע לממשלה להטיל שליטה, להתנער מהתחייבויות, ולא לאמץ צעדים רודניים שהיא בוחרת. רואים את זה קורה הלכה למעשה, ואף מחמיר מידי יום.

הצבעה אלקטורלית, שלטון הרוב ו'פוליטיקת קונצנזוס' אינם יוצרים ואינם מגדירים דמוקרטיה.

הרוב יכולים להיות טפשים ועריצים. ראינו גם את זה קורה לנו מול העיניים.

אז מהי כן דמוקרטיה? בכדי להבין יותר, נצלול להיסטוריה.

הדמוקרטיה נולדה כדי למנוע ממשל שרירותי (כלומר עריצות) ולבסס חירות וצדק שווה לכולם.

כשקלייסתנס טבע את המילה הזאת באתונה, בשנת 508 לפני הספירה, האזרחים לא רק בחרו נציגים. הם התכנסו כל עשרה ימים באספה פתוחה ודנו והצביעו ישירות על חוקים, ומעל לכול, הם ישבו כמושבעים בהרכבים גדולים שיכלו לזכות נאשם אם החליטו שהחוק שלפיו הוא מואשם, אינו צודק.

זו הייתה הזכות המכוננת: לא רק לבחור מי ישלוט בכם, אלא לשפוט בעצמכם אם החוק שהוטל עליכם ראוי להישמע כלל. אם הוא מוסרי וצודק.

זהו גם העיקרון שהונח במגנה כרטה ב-1215 (judicium parium) : אדם נשפט רק על ידי שווים לו.
זאת אומרת, 12 אזרחים רגילים, לא עורכי דין ולא פקידי ממשל.

המשפטן הבריטי הנודע ויליאם בלקסטון כתב על כך שזוהי "תפארת החוק האנגלי". וצ'רצ'יל, במברק שכתב מקהיר בנובמבר 1943, הזהיר את הממשלה הבריטית מפני שלילת זכותו של אדם לעמוד לדין בפני שווים לו.
כי זהו, במילותיו, "יסוד המשטר הטוטליטרי", בין אם נאצי ובין אם קומוניסטי.

לא צורת המשטר קבעה את הרודנות.

הקריטריון היה אחד בלבד: האם לאזרח הפשוט יש כוח לשפוט את החוק שמופעל עליו, או שהכוח הזה שמור כולו בידי אחרים.

זו הטענה שאבקש מכם לשקול ברצינות, כפי שמנסח אותה ההיסטוריון המשפטי קן ד'אודני, בספר DEMOCRACY DEFINED שהקדיש עשרות שנים לחקר המשמעות המכוננת של המילה "דמוקרטיה":

"דמוקרטיה אינה נמדדת בפתק שאתם מכניסים לקלפי. היא נמדדת בשאלה האם, בין בחירות לבחירות, יש בידיכם, בידי האזרח הרגיל, לא בידי חבר כנסת ולא בידי שופט ממונה, כוח ממשי לומר "לא" לחוק בלתי צודק, ולגרום לכך שה"לא" הזה יהיה תקף במציאות".

המבנה הקולוניאלי שאימצו בשבילנו בישראל

והנה הנתון שמבהיר עד כמה המציאות הישראלית ייחודית: זוכרים את קיץ 2023?

הרחובות מלאים. דגלים בכל פינה. "מהפכה משפטית!" צעקו אלה. "עצירת ההפיכה!" צעקו אלה.

משני צידי הבריקדה, מיליוני ישראלים היו בטוחים שהם נלחמים על נשמת הדמוקרטיה שלהם.

עצרו רגע ושאלו את עצמכם: מי, בכל אותו הוויכוח הלוהט, מימין, משמאל, במרכז, הציע להעביר ולו שמץ מהכוח השיפוטי לאזרח עצמו? אף אחד.

הוויכוח כולו, מקצה לקצה, נסב על שאלה אחת בלבד: האם הסמכות לפרש ולבטל חוקים צריכה להיות בידי הרוב הנבחר בכנסת, או בידי האליטה השיפוטית הממונה.

שתי האפשרויות הציעו שתי גרסאות של אותו הדבר: שלטונם של מעטים על הרוב.

למה האזרח הישראלי מעולם לא היה בתמונה?

התשובה פשוטה: בישראל הוא מעולם לא היה בתמונה.

לא בכדי מעולם לא נכתבה חוקה על ידי העם הריבון (כי רק הוא זה שצריך לקבוע את החוקה), שהיא החוק העליון,  ואמורה היתה להגן על העם מפני עריצות השלטון, לקבע את זכויותיו הטבעיות מעל לכל חוק מומצא, ולקבע את מגבלות הסמכות של השלטון.

ההסבר ההיסטורי המקובל הוא זה: המנדט הבריטי, שהביא לכאן את רוב מוסדות המשפט שאנחנו עדיין חיים לפיהם, הביא איתו משפט מקובל אנגלי, אך בלי חבר המושבעים שהוא ליבו הפועם.

מנהל המנדט לא בטח ב"תושבים המקומיים" שישפטו זה את זה, יהודים וערבים גם יחד, בעידן של מרד ושל אלימות משני הצדדים, ולכן השאיר את השיפוט בידיים "ניטרליות" של שופטים מקצועיים ממונים מטעם הכתר. וכשקמה המדינה ב־1948, איש לא עצר לשאול אם המבנה הקולוניאלי הזה, שנבנה מתוך חוסר אמון מובנה בציבור, מתאים לעם ריבוני ששב זה עתה לקבוע את גורלו בעצמו.

פשוט אימצנו אותו כמות שהוא. שבעים ושמונה שנה אחר כך, אנחנו עדיין חיים בתוך מבנה משפטי שתוכנן, במפורש, כדי לא לתת אמון בעם הזה. 

אם נפרש את זה מעבר, זה אומר שמה שקורה בפועל: האזרח הוא פושע קודם כל, אין לסמוך עליו, אין לו שיקול דעת, ואז הוא צריך להאבק על חפותו. בדיוק כפי שחזה מנחם בגין ז"ל.

זה לא שלטון חוק. בשלטון חוק כולם שווים בעיני החוק. אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו ולא להיפך. 

 לא בכדי, אין לנו פה שלטון חוק Rule of Law אמיתי שאומר:

• כולנו שווים לפי החוק  (ללא הבדל אם אתה ראש הממשלה, שר, ח"כ, שופט, שוטר, עובד ציבור או אזרח מן השורה. אין חסינות. כולם כפופים לחוק)

• הממשלה כפופה להליך תקין של החוק (למרות שמערכת המשפט פה מתגאה בקיומו של הליך תקין DUE PROCESS, לא מתקיים פה כזה. מניסיון. להיפך.)

• שלטון החוק הוא ביטוי לחוק הטבעי/אוניברסלי

• כל החוקים חייבים להיות מתואמים איתו.

שבעים ושמונה שנה אחר כך, אנחנו עדיין חיים בתוך מבנה משפטי שנבנה מתוך חוסר אמון מובנה בציבור. האזרח נתפס מראש כמי שאינו בעל שיקול דעת, וכמי שצריך להיאבק על חפותו, בדיוק כפי שהזהיר מנחם בגין ז"ל.

בפועל, דמוקרטיה אמיתית אמורה לבטא מצב שבו הכוח, האחריות וההחלטות נובעים מהעם ולמען העם, לא מעליו. העם הוא זה שמקים את הממשלה למען ניהול ענייניו. לא ייתכן מצב שהמשרת יקום על בעליו.

אבל ברוב המדינות כיום, כולל בישראל, מתקיים מודל של דמוקרטיה ייצוגית שבה האזרחים בוחרים נציגים שמחליטים בשמם כאשר גם את הנציגים עצמם בוחרים בשבילם.

זאת אומרת, שאין באמת בחירה אמיתית. יש את הרע, הרע במיעוטו ואת היותר רע.

המנגנון הזה מרחיק מהעם את השליטה, ומשרת אינטרסים אחרים. מפלגות, בעלי הון, לוביסטים, גופים בינלאומיים, מדינות זרות.

כך נוצרת אוליגרכיה במסווה של דמוקרטיה, שלטון מיעוט עטוף בסמלים של חופש.

אם נבחן את המצב היום, הרי שלאזרחים, לתושבי המדינה, אין באמת מה לעשות עם ההחלטות שמתקבלות למעלה. נהפוך הוא. אם נתנגד להחלטות/חוקים שלהם, אזי ייכפו עלינו "הסכמה" בכל דרך.

האשליה של תפריט הבחירות

כשמישהו אחר מרכיב עבורכם את רשימת האפשרויות, מממן אותה ומסנן אותה דרך וועדות וזירות שאין לכם גישה אליהן, ואז אומר לכם "תבחרו בחופשיות". זהו תיאטרון. אתם בוחרים מתוך תפריט שלא כתבתם.

בנוסף, עצרו וחשבו:

1. מה באמת משתנה בליל הבחירות?
   השרים והפוליטיקאים מתחלפים, אבל הדרג הקבוע, מנכ"לי המשרדים, היועצים המשפטיים, הפיקוד הבכיר וראשי האגפים, כולם נשארים במקומם עשור אחר עשור. הראש הבלתי-נבחר ממשיך לפעול מאחורי הקלעים.

2. משמעות המילה "מפלגה":
   גזורה מהשורש פ.ל.ג = פירוד ושבר. ככל שיש יותר מפלגות, הקולות מתפזרים והעם מפולג.

3. מיתוס "שלטון הרוב": מעולם לא זכתה מפלגה אחת ברוב מוחלט בישראל. כל ממשלה נולדת בחדרים סגורים בהסכמים קואליציוניים של "תן לי ואתן לך". זהו הסכם מסחרי בין בעלי אינטרס פוליטי וכלכלי, המוגש לנו למחרת כ"מנדט העם".

4. האם יש לכם איזשהיא השפעה לאחר הבחירות?

בפועל, כשאתם שמים פתק בקלפי, אתם מעבירים את הריבונות שלכם לאנשים האלו, ומצהירים שאתם לא ראויים לנהל את עניינכם בעצמכם, ושאתם זקוקים ליישות חיצונית שתקבע עבורכם איך לחיות.

אתם נותנים לגיטימציה לכל השיטה והמערכת, כולל כל העוולות שלה.

בחירות, כשלעצמן, אינן מגדירות דמוקרטיה. לכל דיקטטורה ומשטר טוטליטרי במאה העשרים, מגרמניה הנאצית ועד ברית המועצות, היו בחירות והצבעות אלקטורליות.
הצבעה קובעת רק מי ינהל את המערכת, אך היא לא מעניקה לאזרחים שום כוח להשפיע על המציאות ביום שאחרי. 

פעם בכמה שנים אנחנו מוזמנים לבחור נציגים, ובשאר הזמן אנחנו נתונים לחסדם.

מנגנון הציות והפרדוקס הגדול

מה גורם לאנשים טובים ורגילים לבצע או להשלים עם מעשים שביום-יום היו מזעזעים אותם?

ניסוי מילגרם שנערך באוניברסיטת ייל הראה כי 65% מהמשתתפים היו מוכנים להעביר מכות חשמל מסוכנות לאדם זר, רק משום שדמות שנתפסה כ"סמכות" בעלת חלוק לבן אמרה להם שהאחריות עליה. ברגע שפעולה עוטה תג "רשמי" או "על פי חוק", אנשים נוטים לכבות את המצפון והשיקול הדעת המוסרי שלהם.

וכאן נחשף הפרדוקס העמוק: ההצדקה לקיומו של שלטון נשענת על הטענה שבני אדם הם טיפשים, יצריים או רשלניים, ולכן אי אפשר לסמוך עליהם שינהלו את עצמם. אבל אם בני אדם הם כל כך בלתי אמינים, באיזו מניפולציה מחשבתית אנחנו לוקחים תת-קבוצה של אותם בני אדם בדיוק, ומעניקים להם כוח בלתי מבוקר לשלוט על כל השאר?

אם אנשים אינם ראויים לאמון כדי לשפוט את שכנם בבית המשפט, איך הם הופכים פתאום לראויים להחזיק בכוח חיים ומוות על מיליונים?

מי באמת הריבון? ההבדל שמשנה הכל

כדי להבין היכן טעון התיקון, עלינו לזהות את התהפכות היוצרות שהתרחשה בתודעה שלנו:

• כשהממשלה היא הריבון:
  המדינה רואה בעצמה את המקור שממנו נובעות הזכויות שלכם. היא מעניקה לכם "אישורים", "היתרים" ו"זכויות", ויכולה לקחת אותם בחזרה לפי ראות עיניה. במודל הזה, הממשלה היא בעלת הבית, והאזרח הוא נתין שנבדק באופן חשדני.

• כשהעם הוא הריבון:
  הזכויות שלכם לחיים, לחירות ולרכוש הן זכויות טבעיות מלידה. הממשלה אינה "מעניקה" אותן, ולכן גם אינה יכולה "לקחת" אותן. הממשלה קיימת אך ורק כדי לשרת ולהגן עליהן.
  ברגע שהגוף המנהל חורג מתפקידו ופוגע בזכויות אלו, הוא מאבד את כל הלגיטימציה לקיומו, מכיוון שהמשרת אינו יכול להתעלות על בעליו.

החלופה: סדר אזרחי ללא עריצות

כשמבינים שהפתק בקלפי אינו מעניק כוח אמיתי, נשאלת השאלה המוצדקת:

אם לא המודל הקיים, אז מה כן? האם אנחנו קוראים כאן לכאוס?

התשובה היא חד-משמעית: לא.

החלופה לעריצות איננה כאוס, או חוסר סדר, אלא סדר אזרחי המבוסס על הסכמה, אחריות וביזור הכוח:

1. חבר מושבעים אזרחי בכל ערכאה משפטית: החזרת הכוח המשפטי לידי הציבור.
   חוק שלא עובר את מבחן המוסר, ההיגיון והמצפון של 12 אזרחים רגילים, לא ייאכף. זהו הבלם החזק ביותר נגד חקיקה שרירותית ודורסנית.

2. משאלי עם והכרעות ישירות: הכרעות בנושאים לאומיים ומהותיים (כמו תקציבי עתק, יציאה למלחמה, או חוקי יסוד) אינן נסגרות בדילים קואליציוניים בחדרים סגורים, אלא מובאות להכרעה ישירה של העם.

3. ביזור סמכויות לקהילות ולרשויות המקומיות: מעבר מניהול ריכוזי של ממשלה מרכזית ואטומית לניהול מקומי. ככל שההחלטה מתקבלת קרוב יותר לאזרח, כך היכולת שלו לפקח עליה, להשפיע ולמנוע שחיתות גדלה.

4. חוזה אזרחי מוגבל ומתוחם: השלטון אינו מקבל "צ'ק פתוח" או סמכות בלתי מוגבלת. כל סמכות שהוא מקבל חייבת להיות מוגדרת בחוזה קשיח, מוגבל בזמן, שניתן לביטול ולשינוי ברגע שמופר האמון.

הדרך חזרה לריבונות

הפשעים והעוולות הגדולים בהיסטוריה האנושית לא בוצעו על ידי אלה שהפרו את החוק, אלא על ידי אלה שצייתו לו בעיוורון. להיות אדם מוסרי פירושו לקחת אחריות אישית, להבחין בין טוב לרע ולפעול לפי המצפון.

שאלו את עצמכם בכנות:

• אם לא היה חוק שאסור לגנוב – הייתם יוצאים לגנוב מהשכן?

• אם לא היה חוק שאסור להפר חוזה – הייתם מפרים הבטחה?

• האם באמת אינכם יכולים להסתדר ללא יד מכוונת וכופה של המדינה?

לאורך כל ההיסטוריה, מי שבאמת עזר לבני אדם בעת צרה הם אנשים. לא ממשלות.
שיתוף פעולה מרצון, הגנה הדדית וערבות קהילתית הם תנאי לחיים משגשגים. כפייה העוטה מסכה של הסכמה היא היפוכה.

סמכות השלטון אינה מגיעה משמיים. היא מגיעה מההסכמה בשתיקה שאנחנו מעניקים לה יום-יום. 

כשאנחנו שוכחים את זה, אנחנו חיים כנתינים. 

כשאנחנו נזכרים בזה, אנחנו חוזרים להיות ריבונים.

עם ששב אחרי אלפיים שנה לריבונותו, לא צריך להסתפק בסמלים ובדגלים.

ריבונות אמיתית מתחילה בריבונות של כל אזרח על שיפוטו, מצפונו וחירותו.

זו המהות המקורית של הדמוקרטיה, וזו הזכות שמחכה שנממש אותה בחזרה.